וילהלם רופקה היה כלכלן גרמני וחבר בתנועה התומכת ב-Social Market Economy. גישה שמבקשת לאזן בין שוק חופשי ומידה מסוימת של רווחה ורגולציה ״בריאה״, שמבקשת לוודא כי נוצר איזון בין תחרות לרווחה. רופקה זכה ללמד כלכלה במגוון אוניברסיטאות בעולם וזכור בעיקר כאחראי העיקרי לנס הכלכלי של גרמניה שלאחר מלחמת העולם השניה.
למדינת הרווחה פוטנציאל הרסני ביותר, אך רופקה לא מבקש לבטל אותה כליל, הוא כן רואה חשיבות מסוימת בכך שהמדינה תסייע לנזקקים באיזשהו אופן, אך לא בדרך בה היא עושה את זה כרגע. צריך להציב לרווחה גבולות ולהבין את הנזקים שלה.
הסיבות לייסוד מדינת הרווחה, אלו שקבעו את אופייה, כבר לא רלוונטיות כשרופקה כותב את המאמר והן לא רלוונטיות במיוחד היום. המצב של עוני אבסולוטי כמעט נעלם מהעולם המערבי, בו נמצאות יותר מדינות רווחה. אני לא מכחישה עוני, אני יודעת שהוא קיים ואני יודעת כיצד הוא בא לידי ביטוי. אבל הסיבות שהולידו את מדינת הרווחה, שהן מצוקה תזונתית אמיתית וחוסר גישה למים נקיים או חשמל ברמה בסיסית, הולכות וקטנות. מעט מאוד אנשים במערב במאה ה-21 מתים מרעב או מקור, זה כמובן ביחס למה שהיה בעבר.
זאת אומרת שהמטרות שמערכת הרווחה שמה לעצמה, והבעיות שהיא היתה צריכה לפתור, כבר לא קיימות. עם זאת המערכת ממשיכה להתנהל כאילו היא ניגשת לאותן בעיות שזקוקות לאותו הפתרון. רופקה מציע לשנות את מבנה מערכת הרווחה כך שיתבסס יותר על ארגונים וולונטריים, חברה אזרחית ומבנה המשפחה והקהילה.
מערכת הרווחה בימינו מתפקדת כמנגנון חלוקת הון בחברה, ולכן הגבייה עבורה הפכה למשמעותית יותר מהשירות שהיא אמורה לספק (נתינה). הכוונה היא שמלבד הרעיון של דאגה לאלו שבאמת זקוקים לסיוע, החלשים ביותר בחברה, מערכת הרווחה המודרנית מבקשת ליצור שוויון מלאכותי על ידי חלוקת ההכנסות בחברה. רופקה נותן שלוש דוגמאות בהן הרווחה הפכה ממינימום הכרחי לאלו שבאמת ידם אינה משגת לאיזשהו כלל שמשליך על כולם בחברה, אלו הדיור, החינוך והרפואה. אלו לא ניתנים חינם או בסבסוד משמעותי רק לאלו שלא יכולים לאפשר לעצמם ובמקרים נקודתיים, אלא לכלל החברה, מה שמנמיך את האיכות ומעוות את המערכת. זה בא לידי ביטוי בצורה הכי ברורה בחינוך, כשבארץ הוא ציבורי, חובה וחינם. זאת אומרת שאם אני יכולה או מעוניינת לשלם על החינוך של ילדיי, אך בכל זאת רוצה שילמדו בבית ספר שקרוב לבית ובמקרה הוא ציבורי, אינני נדרשת לשלם על כך. המסים שלכם ישלמו על זה. כך בעצם נגרעת רווחה ממי שזקוק לה יותר ממני, כי הכסף יוכל להיות מתועל למקום אחר.
התרחבות מנגנוני הרווחה משפיעה על התרבות גם כן, וזה בא לידי ביטוי בעיוות מנגנון לקיחת הסיכונים האישי ותכנון המשפחה וילודה. כל מה שקשור לתכנון החיים של הפרט מתעוות. המדינה מפקיעה מהפרט את האחריות האישית וכן את מנגנון קבלת ההחלטות האישי. בישראל זה מאוד נפוץ בעניין עידוד הילודה המוגזם. אף מדינה מערבית אחרת בעולם לא מציעה את סל הבדיקות (בחינם!) שישראל מציעה, הוואוצ׳רים הנדיבים ללידה, הטבות המס, הטבות הרווחה להורים יחידניים ועוד. ואנחנו אפילו לא בבעיית ילודה חמורה כמו בצפון אירופה, כן?
דרך נוספת בה הורסת מדינת הרווחה את התרבות היא בצורה בה היא ממסה באגרסיביות את השכבות החזקות וגורמת להשקעה פחותה מצידם בחיסכון והשקעות, התרבות והרווחה הוולונטרית (צדקה). השקעה זה לא שם קוד ללייצר יותר כסף מהרבה כסף, כמו שהרבה אנשים חושבים. השקעה כוונתה לאפשר אשראי או התחלה מסוימת לאנשים וחברות בעלי פוטנציאל צמיחה. על מנת לייצר את המוצר משנה החיים הבא, היזם צריך סכום התחלתי מאנשים שמאמינים בו ובמוצר שהוא רוצה לפתח. ללא השקעות, האנושות תישאר לעמוד במקום והקדמה תאט או תיעצר לגמרי. כל שקל שהולך למסים הוא שקל שלא הולך להשקעות, שמונע מאיתנו כמין אנושי להמשיך להתקדם.
מכיוון שהמיסוי הפרוגרסיבי אגרסיבי גם כלפי השכבות החלשות, אלה מרגישות שהופקעה מהן ה"אחריות" (או יותר נכון – הנכונות) בתחומים אלו, והם צריכים להיעשות עם כספי המיסים שלהם על ידי המדינה. מדינת הרווחה, מנגד, לא מצליחה להגיע לנושאים אלו (שבעבר היו פרטיים, וכך למעשה הולאמו) מכיוון שהכסף הדרוש אינו מספיק – וכנראה גם לעולם לא יספיק. המצב הזה משבש את התמונה החברתית, מכיוון שבעבר הישגים מרשימים של האנושות קרו תודות לתרומות ומימון פרטיים – שהולכים ופוחתים עם הזמן. המוביליות החברתית גם מאטה, בין היתר מהסיבה הזו, שכן חכמים ומוכשרים, לא מצליחים לממש את מירב הפוטנציאל החברתי והכלכלי שלהם.