המועצות החקלאיות בישראל הן גופים סטטוטוריים, שהוקמו במהלך תקופת ה"יישוב" במטרה לרכז את מאמציהם של החקלאים העבריים לטובת פיתוח היישוב והחקלאות שלו. מחד, התארגנויות אלה ניסו למנוע תחרות פנימית בין החקלאים, ובמקביל לסייע להם לקבל תמורה עקבית על התוצרת שלהם. מנגד, מטרת ריכוזיות זו הייתה גם להטיל על המועצות את האחריות לשמירה על היצע מזון ומחירים יציבים עבור הציבור. עם הזמן, ואחרי קום המדינה, המועצות שעד אז היו וולונטריות, הפכו לגופים ציבוריים-למחצה במדינת ישראל הצעירה. תחת פורמט זה, המועצות קיבלו את תפקיד הרגולטור והמפקח על הענפים החקלאיים השונים. עם זאת, הרכב המועצות הוא כזה, שכל אחת מהן מורכבת ברובה הגדול מחקלאיים מאותם תחומים שהמועצה מתיימרת לפקח עליהם. איחוד זה של מפקח-מפוקח מוביל כמובן למקרים רבים של ניגודי עניינים.
לפי דו"ח הביניים של הוועדה לבחינת פערי התיווך, שהתפרסם במרץ 2022, במהלך 20 השנים האחרונות מחירי הירקות הטריים בישראל עלו ב81%, ומחירי הפירות הטריים ב102%. זאת כאשר מדד המחירים ללא פירות וירקות עלה רק ב50%. ממצא נוסף של הוועדה הוא, שבניגוד לטענה לפיה הסיטונאים ורשתות השיווק הם האחראים על המחירים הגבוהים עקב פערי התיווך, דווקא הנתונים מראים שהמגדלים עצמם אחראיים על כ60-70% ממחיר המוצרים הסופי, היינו, שהאחריות על המחיר מוטלת על המגדלים והגופים האחראיים עליהם. נתונים אלה מראים שלמרות שאחת המטרות המפורשות של המועצות החקלאיות היא לשמור על היצע ומחירי מוצרים יציבים, תחומים אלה הם דווקא היקרים ביותר והכי פחות יציבים כיום. מצב זה כמובן פוגע בראש ובראשונה באוכלוסיות עניות, שעבורם הוצאות על מוצרי בסיס כגון פירות וירקות מהווה אחוז גדול יותר מההכנסה שלהם, ולכן משפיע עליהם באופן משמעותי יותר. אם כך, איזה תפקיד ממלאות המועצות החקלאיות, אם הן לא מגינות על הציבור הרחב מעליות מחירים מופרזות?
אם נתבונן רגע על המדיניות החקלאית בישראל, המציבה חסמים מסוגים שונים כגון מכסי ייבוא, מכסות ייצור בענף הלול, ופיקוח מחירים בחלב, ביצים ועוד, נוכל להבין מי הנהנה מכך. בתקופה האחרונה היה ניסיון מטעם שר החקלאות ושר האוצר להעביר רפורמה בתחום החקלאות, ולהביא לביטול משטר המכסים והמכסות. בתגובה, נציגי החקלאים בכנסת ומחוצה לה כינו את הרפורמה "הרס החקלאות בישראל". לכן במהרה, ובמיוחד לאור פיזור הכנסת בסוף יוני 2022, החלו גורמים שונים לנסות למנוע את מעבר הרפורמה. תחת לחץ פוליטי, ועל מנת לא להפסיד את הרפורמה בכללותה, בסופו של דבר עברה בכנסת גרסה מצומצמת ומוחלשת של הרפורמהץ גרסה מצומצמת זו לא מבטלת את המכסים לגמרי אלה רק מקטינה אותם, משאירה את משטר מכסות הביצים על כנו ל10 שנים ומעלה את מחירם, ובנוסף לכל, מגדילה את המענקים הישירים לחקלאיים מ420 מיליון ₪ ל 700 מיליון. המשמעות של כל אלה, הם שנציגי החקלאיים, ובראשם המועצות החקלאיות, הביאו לכך שבמקום ביצוע מהיר של צעדים שהיו אמורים להוריד מחירים וכך להטיב עם האזרחים, כעת הצעדים הם איטיים ויקרים יותר, עם הרבה עלויות ישירות שיצאו ישירות מכיסם של משלמי המיסים עצמם. מכאן ניתן להבין שהמועצות והארגונים החקלאיים לא רואים לנגד עיניהם את טובתם ורווחתם הכלכלית של האזרחים, במיוחד לא של אלו במצב כלכלי קשה, אלא את טובתם של המקורבים להם.
תופעות מסוג זה כונו על ידי ג'ורג' שטיגלר כ"Regulatory Capture", זאת אומרת שמדיניות הרגולציה מעוצבת על ידי הגופים שמקבלים את הרגולציה עצמם, או שגופים אלה לפחות משפיעים על עיצוב הרגולציה כך שהיא תשים את האינטרסים שלהם במרכז. היות שהמועצות החקלאיות הן גם המפקח וגם המפוקח בו זמנית כאמור, אזי יש להם את היכולת לבצע מחטפים רגולטוריים כגון אלה כמעט ללא הגבלה. לכן, אם אנו מעוניינים להוריד את יוקר המחיה, כך שכל אזרחי ישראל, ובמיוחד אלו במצב כלכלי קשה, יוכלו להנות מיוקר מחיה נמוך יותר ורמת חיים גבוהה יותר, יש צורך לא רק בביצוע רפורמות כמו זו שעברה לאחרונה, אלא גם לשנות באופן יסודי את מבנה הפיקוח בתחומי החקלאות, כך שלא תהיה אפשרות לאותם גופים שאמורים לפקח על תחומים אלה, לשלוט בו זמנית בעיצוב הכללים וביצוע הטיה שלהם לטובת האינטרסים הצרים שלהם.