פרופ' סטיבן (סטיב) הורביץ ז"ל, עסק רבות בנושאים של חירות, זכויות אדם, כלכלה חופשית, וצדק חברתי. במחקריו, הוא נהג להציג כיצד צעדי מדיניות המקדמים סחר חופשי וחירות פרט מיטיבים דווקא עם החלשים ביותר בחברה, בניגוד לתפיסות רווחות הרואות התערבות ממשלתית כגורם מוביל בקידום רווחתם של אלו. במאמרו "Growth, inequality, and unfairness", הורביץ מבחין בין שתי תפיסות על אי שוויון וצדק. את התפיסה הראשונה הוא מכנה כתפיסה ה"פרוגרסיבית", הרואה באי שוויון עצמו כבעייתי, היות שהוא נתפס כמדד לרמת המחסור או העוני בחברה. לפי תפיסה זו, גידול משמעותי באי השוויון משמעותו גם גידול בעוני, היות שלדידה, הגידול באי השוויון אינו משרת את טובתם של החלשים ביותר.
על כן תומכי התפיסה הפרוגרסיבית תומכים בגידול בהתערבות הממשלה בכלכלה. בניגוד לכך, התפיסה השנייה, המכונה "ליברלית קלאסית", טוענת שכלכלות חופשיות או חופשיות באופן משמעותי, אכן מצדיקות את אי השוויון בהם היות והוא מטיב במכלול, ועל כן הוא מוצדק. מכאן שתומכי תפיסה זו גורסים כי צריך פחות התערבות ממשלתית, ושהוספה של התערבות דווקא תפגע בחלשים ביותר.
טענתו המרכזית של הורביץ היא שלאור ממצאי מחקרו, התפיסה הליברלית קלאסית אוחזת יותר במציאות. על אף הגידול באי השוויון, מצבם של החלשים ביותר השתפר משמעותית במספר מדדים (תוחלת חיים, רמת חיים, הכנסה ריאלית ועוד). כמו כן, ניתן לראות שמה שיותר מדאיג את הציבור הכללי היא ה"הוגנות" שמאחורי אי השוויון. משמעות הדבר היא שעבור רוב האוכלוסייה, אין פגם מובנה באי השוויון, כל עוד הוא מבוסס על תהליכים הוגנים ושווים עבור כולם, ושאינם מעניקים פריבילגיות מיוחדות לקבוצה אחת על פני האחרות.
הורביץ ממשיך במאמרו בהסבר לפיו קשה מאוד לייצר מדדים איכותיים המראים את השינוי במצב הכלכלי של האוכלוסייה. צורת המדידה עצמה (פילוח לפי הכנסה, תגמול כולל, יחידים, בתי אב וכו') מציירות תמונות שונות מאוד זו מזו. לאור מחקריו, הורביץ ממליץ למדוד את המצב הכלכלי לפי רמת הצריכה בחברה, שלדבריו משקפת נאמנה את איכות החיים של אנשים, היכולים להשיג את המוצרים ושירותים שהם רוצים וצריכים. בנוסף לכך, הורביץ מדגים כי בניגוד לתפיסה הליברלית קלאסית, המדגישה את השוויון בפני החוק, תפיסות המנסות לקדם שוויון בתוצאות בהכרח דורשות להגביל את חירות האדם לפעול ולצרוך כפי ראות עיניו, מתוך אותו הניסיון למנוע גידול באי שוויון בתוצאות.
טענתו של הורביץ היא חשובה מאוד. חלק גדול מדי מהשיח הציבורי והאקדמי מתבונן במציאות דרך הפריזמה של התפיסה הפרוגרסיבית, כאשר הפוקוס מתמקד באי השוויון עצמו וגודלו, במקום לשאול למה אי השוויון הזה קיים, והאם בפועל החלשים ביותר בחברה באמת סובלים יותר מאשר בעבר. אם היה ניתן לשנות את השיח הציבורי כך שיינתן דגש למגמת השיפור האבסולוטית של כלל האוכלוסייה, בנוסף להטלת הביקורת על צעדי מדיניות המייצרים אי שוויון עקב פריבילגיות וחוסר של שוויון בפני החוק, אזי היינו יכולים לקדם תוכניות שיעודדו את המשך שיפור מצבם של החלשים ביותר בצורה אמיתית, ללא מתן פריבילגיות בלתי מוצדקות, וללא הגבלות מיותרות נוספות על חירויות האדם והאזרח, כפי שלצערנו קורה כיום.
אם נקדם מדיניות המגנה על זכויותיהם של בני אדם באשר הם, ללא מתן פריבילגיות לקבוצה אחת על פני אחרות, נוכל לאפשר לכולם, ובמיוחד לאלו שעד כה נדחקו החוצה מהשתתפות בשווקים הכלכליים, הרעיוניים והחברתיים, לקחת חלק פעיל יותר, ולקצור את הפירות של השאיפות ומאמצים שלהם, בצורה שתטיב עמם ועם כל הסובבים אותם.