top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תד״ר שגיא ברמק

בזכותם של מונופולים? מספר תובנות שומפטריאניות על הקפיטליזם

אין בנמצא הרבה דברים שלגביהם שורר קונצנזוס רחב היקף, הן בשיח הציבורי והן בשדה המחקר האקדמי, כמו בנוגע לטענה לפיה מונופולים הם מופע מזיק של הקפיטליזם וכי בהתאם יש לפעול נגדם בנחרצות. בדעה זו מחזיקים לא רק סוציאליסטים רדיקלים שעוינים את הקפיטליזם, אלא ליברלים כנים, כמו גם מרבית הכלכלנים מהזרם הניאו-קלאסי שמושל בכיפה בעולם האקדמי. במקרה הטוב, מונופולים נתפסים כרע הכרחי שיש ללמוד לחיות איתו, אם ברצוננו להנות מהיתרונות שמספקת לנו כלכלת שוק חופשי. במקרה הרע, מונופולים נתפסים כאיום חמור ורציני על רווחת הצרכן, עובדה שמצדיקה לכאורה חוקי תחרות נוקשים. כך או אחרת, מונופולים נתפסים כניגודה של התחרות. נראה כי מונופולים הם עקב האכילס של הקפיטליזם.



ואולם לא כל אוהדיו של הקפיטליזם מצאו לנכון לבקר מונופולים שאינם יציר כפיה של המדינה (מונופול בחסות המדינה, קרי מתן בלעדיות כלכלית בחוק לחברות עסקיות על ידי השליט התורן בתמורה לנתח מההכנסות, היה הצורה המקובלת, היסטורית ומשפטית, שבה הובן מונופול). למעשה, חלקם אף בחרו לדבר בשבחם, כאשר המפורסם שבהם היה, ללא ספק, הכלכלן האוסטרי ג'וזף שומפטר. שומפטר היה מהכלכלנים החשובים ביותר של המחצית הראשונה של המאה העשרים וספרו "קפיטליזם, סוציאליזם ודמוקרטיה" הוא אחד מהספרים המרתקים שנכתבו בכלכלה-פוליטית השוואתית. לא תהיה זו הגזמה לטעון כי עד היום שומפטר הוא אחד מהמאבחנים המדויקים ביותר של הרוח הקפיטליסטית. ברשומה קצרה זו אתמקד במה שהיה לשומפטר לומר על מונופולים.


בשעה שהמחקר הכלכלי בשנות הארבעים והחמישים (ולמעשה, גם בימינו) העלה על נס את יתרונותיה לכאורה של "התחרות המשוכללת", ובעוד שדעת הקהל הציבורית בארצות הברית דחפה ליישומה של מדיניות נוקשה ונשכנית כלפי תאגידים גדולים, שומפטר לא היסס לטעון כי העיסוק החוזר ונשנה במונופולים נוטה לרשלנות, ציניות וחמור מכל- מבוסס כולו על הבנה לוקה בחסר בדבר טיבו של הקפיטליזם עצמו. מונופולים, טען שומפטר, אינם באג כי אם פיצ'ר חשוב של הקפיטליזם.


למבקרים הקולניים שטענו שהקפיטליזם האמריקאי סטה ממסלולו התחרותי בסוף המאה ה- 19 ענה שומפטר שמעולם לא התקיים בהיסטוריה האמריקאית ובשום מקום אחר בעולם עידן מיטיב של "תחרות משוכללת" או תחרות אחרת המתקרבת לכזו שממנו הקפיטליזם כביכול סטה ושאליו יש לשאוף להחזירו. אף ג'יני, טען שומפטר, לא ברח מאף בקבוק. שינוי היסטורי באופיו של הקפיטליזם אכן התרחש כאשר שווקים מקומיים וקטנים פינו את מקומם לשווקים לאומיים ורחבים; כשייצור ביתי פינה את מקומו לייצור תעשייתי; וכשעסקים קטנים פינו את מקומם בקצב הולך וגובר לתאגידים גדולים. אך השינוי ההיסטורי ההדרגתי הזה לא היה משהו שיש להצטער עליו- לא מנקודת מבטו של העובד ולא מנקודת מבטו של הצרכן. המעבר מכלכלה פרימיטיבית הנשענת על חלוקת עבודה מוגבלת ושעושה שימוש מועט בהון פיזי, לכלכלה מפותחת הנשענת על טכנולוגית ייצור מתקדמות היו ברכה לעולם. במילים אחרות, עדיף היה לחיות באמריקה של התאגידים הגדולים מאשר באמריקה הג'פרסונית שאופיינה בצורה פרימיטיבית של קפיטליזם חקלאי, למרות שבאחרונה לא היו מונופולים גדולים ולא היה צורך ברשות לתחרות.


על מנת להסביר את הגנתו של שומפטר על מונופולים עלינו להבין את האופן שבו תפס שומפטר את הקפיטליזם עצמו. בניתוחו של שומפטר, הקפיטליזם הוא תהליך כלכלי-אבולוציוני כאוטי של שינוי מתמיד, ולא אגם שליו שנראה למתבונן מהצד כמאגר מים עומד וקפוא המצוי בשווי משקל פסטורלי. המאפיין החשוב ביותר של הקפיטליזם, קבע שומפטר מפורסמות, הוא "הרס יצירתי", מושג שבא לתאר מציאות תחרותית שבמהלכה מוצרי צריכה חדשים מחליפים מוצרי צריכה ישנים, שיטות ייצור חדשות מחליפות שיטות ייצור ישנות, גילויים של שווקים חדשים והולדתן של תצורות חדשות של ארגון עסקי. קפיטליזם אם כן הוא מערכת כלכלית דינאמית, משתנה ומתפרצת ששואטת קדימה אל עבר הדבר הבא שישרת בצורה הטובה ביותר את הצרכן. מודל "התחרות המשוכללת", טען שומפטר, אינו תופס ואינו מסוגל לתפוס מופעים דינאמיים ומתפרצים של חדשנות יזמית ועל כן אינו מסוגל ללכוד את מהותו של הקפיטליזם עצמו.


אבל מה מניע את אותו תהליך דינאמי של הרס יצירתי? מיהם סוכני השינוי הכלכלי? התשובה של שומפטר הייתה ברורה: אלה הם העסקים הגדולים שחותרים ושואפים להיות מונופולים. בניתוח השומפטריאני, עסקים גדולים הם נשאי החדשנות והקדמה הכלכלית שזורעת הרס יצירתי. לא רק שעסקים גדולים אינם מאיטים את הכלכלה או פוגעים בצרכנים, עסקים גדולים הם אלה שהולידו את רמת החיים הגבוהה של העובד והצרכן האמריקאי. עסקים גדולים הם אלה שיוצרים את אותם שירותים וסחורות שלאחר מכן אחרים מאשימים אותם בשליטה בלעדית, מונופוליסטית, עליהם. ובעיקר: זוהי השאיפה ללכוד רווחים גדולים בטווח הזמן הקצר ורווחים גדולים עוד יותר בטווח הזמן הארוך שממריצה תאגידים לחדש ולפרוץ גבולות. האפשרות ללכוד רווח מונופוליסטי היא הרוח במפרשיו של הקפיטליזם ובהתאם לכך, הסרת הציפייה ללכידת רווחים מונופוליסטים משמעה בלימתו של הקפיטליזם עצמו. זוהי, על רגל אחת, הטענה השומפטריאנית.


אימוצה של פרספקטיבה שומפטריאנית מעלה מספר תובנות מעניינות בנוגע לתחרות הקפיטליסטית:


ראשית, היות והקפיטליזם הוא תהליך מתמיד של הרס יצירתי, תהיה זו טעות לשפוט את מופעיו כפי שהם מתגלים ברגע אחד נתון של זמן. תמונה נתונה של ענף כזה או אחר לא מלמדת אותנו יותר מידי שכן הן מספר המתחרים והן נתח השוק שלהם ישתנה בעוד חמש או עשר שנים ולו מפני ששום דבר לא נשאר אותו הדבר במציאות הקפיטליסטית. לפי שומפטר, עלינו לבחון את תוצריו של הקפיטליזם אך ורק לאורך זמן. שומפטר עצמו מציע לאמץ פרספקטיבה רחבה מאוד- עשורים ואף מאות. פרספקטיבה היסטורית זה בדיוק מה שחסר, לפי שומפטר, הן לרוב הכלכלנים שמבקרים מונופולים והן לרשויות השלטון המבקשות להגביל את כוחם של תאגידים גדולים.


תחרות קפיטליסטית, טוען שומפטר, היא לא פונקציה של מספר מתחרים או "כוח שוק" של אי-אלו פירמות אלא מציאות של חשש מתמיד מפני חדשנות יצירתית שתגיח ממקור לא צפוי. זהו הלחץ התחרותי, הנובע מהעובדה שאין אף חסמים מדינתיים שביכולתם למנוע או לסכל את פועלה של חדשנות יזמית, שמאלץ את המוכר היחיד להמשיך ולשפר כל העת את מוצריו ואת שירותו לרווחת הצרכן, גם בהעדרם של מתחרים פעילים ברגע זה. בהינתן תחרות חופשית, כל הובלה בתחרות היא הובלה זמנית, וכל עסק שיוריד את הרגל מדוושת החדשנות וההתייעלות ימצא את עצמו מאבד את ההובלה.


שנית, תחרות במובנה השומפטריאני קוראת לנו להסיט את מבטנו ממחירים. תחרות-מחירים היא אולי צורת התחרות הבולטת ביותר וזו שזוכה למרבית תשומת הלב הציבורית. אבל לפי שומפטר תחרות-מחירים היא לא צורת התחרות החשובה ביותר בשיטה הקפיטליסטית. מה שחשוב בתחרות הקפיטליסטית זה המוצר החדש שאפשרה הטכנולוגיה החדשה, גם אם הוא יקר יותר מחלופות ישנות; מה שחשוב זהו חומר הגלם החדש שזה עתה התגלה או צורת הייצור המהפכנית שמאפשרת לייצר דברים שלא ניתן היה לייצרם להמוני הצרכנים בעבר. עסקים קיימים, טוען שומפטר, מפחדים פחות מכך שמתחריהם יורידו מחירים ויותר מכך שמתחרים חדשים יכניסו לשוק מוצרים חדשים שישבו את ליבו של הצרכן.


שלישית, בהבנה השומפטריאנית מונופולים הם תמיד מופעים זמניים, פועל יוצא של חדשנות שהקדימה בזמן את מתחריה הפוטנציאליים. מונופול תמידי יתכן רק על ידי התערבות מדינתית שמונעת את התהליך השוקי של הרס יצירתי. ללא הגנות מדינתיות שמונעות ממתחרים חדשים לאתגר פירמות קיימות, קשה לעלות על הדעת מונופול ארוך-שנים ולו מפני שקשה לנו לעלות על הדעת את העדרם של שינויים ארוכי טווח. למעשה, שומפטר מציין שהדרך היחידה שבה מונופוליסט יכול לשמור על העמדה שלו לאורך זמן היא רק על ידי אימוצה של התנהגות לא מונופוליסטית!


שומפטר, אם כן, לא רעה במונופולים את ניגודו של הקפיטליזם. הוא גם לא רעה במונופולים ביטוי שהוא בגדר רע הכרחי שיש לשאת בעצב בכדי להנות מהיתרונות האחרים של כלכלת השוק. אדרבה, שומפטר ראה במונופולים כמי שנושאים על גבם הרס יצירתי שמטיב בטווח הארוך הן עם העובד והן עם הצרכן. בהתאם לכך, כל הניסיון להלביש על הקפיטליזם את מודל התחרות המשוכללת הן ככלי מתודולוגי והן כאידיאל נורמטיבי היה פסול בעיניו. מודל התחרות המשוכללת לא תפס ולא יכול היה לתפוס את טבעו ומהותו של הקפיטליזם וכל ניסיון ללכוד את הקפיטליזם במיטת הסדום של התחרות המשוכללת יוליך לקמילתו. היה זה, במילותיו החריפות הכלכלן האוסטרי הקודר, מודל נחות של תחרות שאסור שינחה מדיניות ציבורית, למשל בתחום ההגבלים העסקיים, נושא שעוד אכתוב עליו בהמשך בהרחבה.



209 צפיות0 תגובות

Comments


Post: Blog2_Post
bottom of page